חוגגים ל"ג בעומר עם איצקוביץ': עשרות אלפי בני אדם נוהרים בשעות אלו למירון, לחגיגות ל"ג בעומר אשר יימשכו לאורך כל היממה הקרובה. שאלה אחת שנותרה עדיין פתוחה: מהו המקור לל"ג בעומר?>>>
התוכן מתוך ויקפדיה, האינצקלופדיה החופשית:
 |
| (צילום: אהרן קראהן וצחי רז - דוברות איחוד הצלה) |
התוכן מתוך ויקפדיה, האינצקלופדיה החופשית:
אופיו של ל"ג בעומר[עריכת קוד מקור | עריכה]
ל"ג בעומר מכיל מספר מרכיבים, שמקורותיהם מרובים. המרכיבים, ומשקליהם משתנים מקהילה לקהילה ומתקופה לתקופה:
- הילולת בר יוחאי, שנהוגה מהמאה ה-16.
- הדלקת מדורות, בעיקר בארץ ישראל
- הדלקת נרות ומשואות, וקריאה בזהר
- מחנאות ומשחקי חץ וקשת
- הילולות מרכזיות נוספות בישראל, שנגזרו מהילולת בר יוחאי:
- הילולת רבי מאיר בעל הנס בטבריה בפסח שני
- הילולת שמעון הצדיק בירושלים
- הילולה במערת אליהו הנביא, שהתקיימה במאה ה-19 והייתה דומה להילולת בר יוחאי. בהילולה זו הגיעו הספרדים, עם מיעוט אשכנזי, ממרחק על מנת לשהות ולרקוד יומיים או שלושה.[3]
- עליות נוספות לקברי חכמים וצדיקים, בישראל ובגולה. עליות לקבר היו נפוצות בעבר בעיקר במגרב.
המקורות ההיסטוריים של ציון היום[עריכת קוד מקור | עריכה]
על המקור לציון יום זה קיימות מספר רב של מסורות, רובן אינן מבוססות מבחינה מחקרית, המייחסות אירועים שונים ליום זה.
מקורות על פי המסורת[עריכת קוד מקור | עריכה]
- על פי פרשנות מאוחרת של התלמוד הבבלי, נפסק מותם במגפה של תלמידי רבי עקיבא
- לפי מסורות שונות, רבי שמעון בר יוחאי (רשב"י) נולד, התחתן ונפטר, ובשעת פטירתו נתגלו לו סודות תורה נשגבים והוא מסר את ספר הזהר.
- על פי קביעתו של החת"ם סופר, המן התחיל לרדת ביום זה: "הורדת המן ביום ל"ג בעומר וראויה לעשות לזה זכר טוב." (חתם סופר, שו"ת ב רל"ג) החת"ם סופר קבע סיבה זו, בסתירה למסורות אחרות בנוגע למועד ירידת המן, מתוך התנגדות להילולות הרשב"י וכחלופה להן.
הפסקת מותם של תלמידי רבי עקיבא[עריכת קוד מקור | עריכה]
במספר מקורות חז"ל מוזכר מותם של תלמידי רבי עקיבא, לדוגמה:
| – תלמוד בבלי, מסכת יבמות, דף ס"ב, עמוד ב' | ||
עם זאת, לא נאמר בתלמוד בפירוש שמות התלמידים פסק ביום ל"ג בעומר. המקור הראשון אשר מציין כי מנהגי האבלות פוסקים ביום ל"ג בעומר הוא ר' אברהם בן נתן הירחי, במאה ה-12 המביא בשם ר' זרחיה הלוי כי בספר ישן הבא מספרד כתוב שתלמידי רבי עקיבא מתו מפסח ועד "פרוס העצרת", ומשמעות 'פרוס' היא חמישה עשר ימים, וזהו ל"ג לעומר:
ואין מנהג לכנוס בין פסח לעצרת, ולא מפני שיש איסור בדבר, אלא למנהג אבלות על מה שאירע, שבאותו פרק מתו י״ב אלף זוגות תלמידים לר׳ עקיבא על שלא נהגו כבוד זה לזה. אבל מקדשין שאין שׂמחה אלא בחופה ונישׂואין, ומי שכנס אין בו שום איסור בעולם. ואך מנהג בצרפת ופרובינצא לכנוס מל״ג בעומר ואילך, ושמעתי בשם ר׳ זרחיה הלוי ז״ל מגירונדא שמצא כתוב בספר ישן הבא מספרד שמתו מפסח ועד פרוס העצרת. ומאי פורסא פלגא כדתנן שואלים בהלכות פסח קודם לפסח ל׳ יום ופלגא ט״ו יום וט״ו יום קודם העצרת זהו ל״ג בעומר.
| ||
| – המנהיג, הלכות אירוסין ונישואין סימן ק"ו מהדורת רפאל עמוד תקלח | ||
חישוב זה לוקה בחסר, לכאורה, שכן חכמי פרובאנס מחצית החודש קודם לחג השבועות הוא כ' באייר, ולא י"ח באייר. מאוחר יותר הציע המהרי"ל את הנימוק שבספירת העומר יש רק 32 ימים בהם אומרים תחנון (לאו דווקא הימים הראשונים לספירה). עם זאת, גם חישוב זה מתבסס, לכאורה, על מנייה שגויה של ימים אלו.[4]
מקור הפסקת מנהגי האבלות בל"ג בעומר, לפיכך, לוטים בערפל. בתקופה שבה נקבעה ההפסקה, במאה ה-12, הייתה יכולת לבצע זאת בעקבות האחידות של ספירת העומר והיכולת לקשור את התאריך י"ח באייר עם ל"ג בעומר.[5] ייתכן שהקביעה אודות הפסקת האבלות הייתה קשורה בהעברת מידע מארץ ישראל לאירופה באמצעות שליחים באותה התקופה, שהעבירו את חשיבות התאריך י"ח באייר, שהיה קיים בארץ ישראל, כפי שניתן לראות בסקירה ההיסטורית של תאריך זה.[6]
רבי מנחם המאירי תולה מסורת זו כבר בגאונים.[7] עם זאת עדיין לא היה ידוע על מנהגי שמחה ביום זה. המהרי"ל, המכונה "אבי מנהג אשכנז" ואשר חי בסוף תקופת הראשונים, כבר מזכיר במאה ה-15 כי "עושים שמחה ביום ל"ג בעומר" כיוון שמות התלמידים הופסק לאחר ל"ב יום וכי "עושים למחרתם שמחה לזכר".
רבי שמעון בר יוחאי[עריכת קוד מקור | עריכה]
ערך מורחב – הילולת בר יוחאי
הילולת רבי שמעון בר יוחאי, נקשרה ליום זה בעקבות מסורות מהמאה ה-16 כי זהו יום נישואיו, הולדתו, הסמכתו ופטירתו של הרשב"י. על ערש דווי, לפי ספר הזוהר, גילה לתלמידיו את סודות הקבלה. לשמחת ההילולה הצטרפה הדלקת המדורה כזכר לאש שאפפה כביכול את ביתו של בר יוחאי ביום מותו. ככל הנראה, מקור הקביעה כי הרשב"י נפטר בל"ג בעומר היא בטעות העתקה, בה המילה "שמחתו" (וקיצורה שמ') התגלגלה במילה "שמת".[8]
הרעיונות שעומדים בבסיס הילולת בר יוחאי התפשטו בישראל ובגולה, והעניקו משמעות ליום זה. בעקבות זאת, התנגדו רבים מחכמי ישראל להפיכת ל"ג בעומר ליום טוב. המפורסם שבהם הוא החת"ם סופר, שכתב: "אין לקבוע מועד שלא נעשה בו נס ולא הוזכר בש"ס ובפוסקים בשום מקום... לעשותו יום שמחה והדלקה... לא ידעתי אם רשאים לעשות כן."[9] לדעת החת"ם סופר אין לעלות כלל למירון בל"ג בעומר, משום שלא ייתכן עוד מקום שיעשו אליו עלייה לרגל חוץ מירושלים. גם המנהג לשרוף בגדים היה שנוי במחלוקת, משום איסור "בל תשחית".[10] למרות האמור, כיום נחגג ל"ג בעומר בקרב העדות השונות בהקשר של הרשב"י, ללא הסתייגויות הלכתיות משמעותיות.
דמותו של הרשב"י בל"ג בעומר קשורה גם כדמות קבלית,[11] וגם כצדיק שמגן, מרפא ומברך ביום זה. דמותו כצדיק שפורש חסות בל"ג בעומר, היוותה השראה לעליות לקבר ולהדלקות לזכר צדיקים רבים אחרים בישראל ובגולה.[4]
מקורות על פי הציונות[עריכת קוד מקור | עריכה]
- ערך מורחב – מרד בר כוכבא
בתחילת המאה ה-20 הדגישה התנועה הציונית את החיבור ההיסטורי בין ל"ג בעומר ובין מרד בר כוכבא והמאבק לחירות לאומית. המנהג של הדלקת מדורות בל"ג בעומר מתפרש לרוב בישראל כזכר למורדים שהדליקו משואות אש על ראשי ההרים כדי להעביר את ההודעה על פרוץ המרד. גם המנהג להכין חצים וקשתות ולהתאמן בהם בסביבות המדורה מקושר למרד בר כוכבא, שהתקיים בתקופה בה חץ וקשת היה כלי הנשק העיקרי בקרב.
לפי התיאור המקובל בקרב חוגים ציוניים, חל מפנה לטובת צבאו של בר כוכבא במרד מול הרומאים והושאו משואות לבשר את הניצחון.[12] לפי השערת יום-טוב לוינסקי,[4] ייתכן שחגיגות ל״ג בעומר בערב י״ח אייר מסמלות את הבשׂורה על פרוץ המרד הגדול. אישוש לכך ניתן למצוא בכך שי"ז באייר התרחשה, על פי מלחמות היהודים, הפעולה האלימה הראשונה במסגרת המרד, ובערב אותו יום היום עשויים להודיע על המרד באמצעות מדורות, בדומה להודעה על ראש החודש.
מקורות העולים מהמחקר ההיסטורי הנוכחי[עריכת קוד מקור | עריכה]
- מימי בית שני, פרוס העצרת היה ציון הזמן שעד אליו יש להתריע על מחסור במי שתייה, וכן אחד המועדים להעלת מעשר בהמה לבית המקדש. ייתכן כי פרוס העצרת היה מועד אמצע ספירת העומר, כלומר כ"ה בעומר. המעבר מלוח שנה שמשי ללוח שנה ירחי במאה ה-4 לפסה"נ דחה את המועד בשמונה ימים, עד לציונו בל"ג כנהוג היום.[13]
- ייתכן שציון הזמן ל"ג, בעת הספירה, היה מקושר לפרשנות של ספירת העומר כימיה של אמא אדמה.
- התאריך י"ח באייר, שבו חל ל"ג בעומר, היה יום בעל משמעות יהדות הגליל מכמה סיבות:
- צום יהושע: באלף הראשון לספירת הנוצרים, היה נהוג צום לזכר יהושע בן נון בתאריך י"ח באייר.
- רעידת אדמה: תאריך זה מוזכר במקורות שונים בהקשר של רעידת אדמה, בעבר או בעתיד. מקורו של קשר זה ברעידת אדמה שהתרחשה בי"ח באייר במאה ה-4, וייתכן כי החריבה את בית המקדש של יוליאנוס.
- בניית בתי המקדש: ייתכן כי בית המקדש של יוליאנוס נבנה בי"ח באייר. מכאן הועלתה ההשערה כי בתי המקדש הראשונים, שנבנו בחודש אייר, נבנו גם הם בתאריך זה.[14]
- להילולת רבי שמעון בר יוחאי קיימים מספר מקורות אפשריים:
- העלייה לרגל התפתחה מתוך מנהג קודם לעלות לקברי צדיקים בהר מירון. קדמה לה העלייה לרגל לקברי הלל ושמאי.
- עולי ספרד, שהביאו עמם לצפת מסורות קבליות ובהן גם חשיבותו של דמות הרשב"י, אימצו את המנהגים המקומיים הקשורים במירון, שינו את אופיים והעצימו את חשיבותם.
- ייתכן שההילולה קלטה מנהגים כגון הדלקת אש ותספורת ילדים מהילולה אחרת, העלייה לקבר שמואל בירושלים, שהופסקה באותה התקופה.
- ייתכן כי תאריך הילולה ומיקומה הם יסודות שלקוחים ממיתוס קודם, יהושע בן נון.
מים אחרונים ויום מס[עריכת קוד מקור | עריכה]
מימי בית שני, וייתכן שמתקופה קדומה יותר, נקבע שאין לקוות יותר למי גשם שימלאו את בורות מי השתייה בפרוס העצרת, על פי התלמוד[15]:
ירדו [גשמים] לצמחים אבל לא לאילן. ציבחד ציבחד [טיפה טיפה] לאילן אבל לא לצמחים. סגין סגין לזה ולזה אבל לא לבורות לשׁיחין ומערות: מתריעין עליהן מיד. תני מתריעין על האילן בפרס הפסח. לבורות לשיחין ולמערות בפרס העצרת. מעתה אפי' יותר מיכן יותר מיכן מעשה ניסים ואין מתריעין על מעשה ניסים.
| ||
| – תלמוד ירושלמי, מסכת תענית, פרק ג', הלכה ב' | ||
על פי הפסקה, זהו אחד מכמה תאריכים בהם מודדים את כמויות המים. במאה ה-12 פורש ביטוי זה כל"ג בעומר. ציון זמן זה מקבל חיזוק מתוך פרשנות תלמודית לסיפור המבול:
רבי יהושע אומר: אותו היום שבעה עשר באייר היה, יום שמזל כימה שוקע ביום ומעינות מתמעטין
| ||
| – תלמוד בבלי, מסכת ראש השנה, דף י"א, עמוד ב' | ||
כמו כן, על פי המשנה, יום זה היה אחד משלושת הימים להעלת מס ומעשר בהמה לבית המקדש, המתאימים לשלוש הרגלים:
בשלשה פרקים בשנה, תורמין את הלשכה, בפרוס הפסח, בפרוס עצרת, בפרוס החג, והן גרנות למעשר בהמה, דברי רבי עקיבא. בן עזאי אומר, בעשרים ותשעה באדר, ובאחד בסיון, ובעשרים ותשעה באב. רבי אלעזר ורבי שמעון אומרים, באחד בניסן, באחד בסיון, בעשרים ותשעה באלול.
| ||
| – משנה, מסכת שקלים, פרק ג', משנה א' | ||
פסקה זו גם נוקבת בתאריך של מועד זה. מדובר בא' בסיוון, שחל ארבעה ימים לפני חג השבועות בתאריכו כיום (ו' בסיוון) וחמישה עשר יום לפני חג השבועות על פי הספירה השמשית בספר היובלים(ט"ו בסיוון).[16] כלומר, פרוס העצרת הוא מחצית החודש (פרוס) לפני חג השבועות (העצרת) על פי הלוח השמשי.
אמא אדמה[עריכת קוד מקור | עריכה]
מקובל על החוקרים שהמשמעות הראשונית של המנהגים בספירת העומר קשורה בחרדה של עובד האדמה להצלחת הקציר, שכן ספירת העומר היא תקופת הקציר. בין היתר, קשור גם ל"ג בעומר בחרדה זו. החוקר זכריה גורן העלה את הסברה כי המספר ל"ג בספירת העומר היה משמעותי עקב קדושתו של המספר 3. ראייה לכך יש בפסוק ד' בספר ויקרא י"ב, על פיו היולדת צריכה להיטהר 33 ימים:
דַּבֵּר אֶל-בְּנֵי יִשְׂרָאֵל, לֵאמֹר, אִשָּׁה כִּי תַזְרִיעַ, וְיָלְדָה זָכָר--וְטָמְאָה שִׁבְעַת יָמִים, כִּימֵי נִדַּת דְּוֹתָהּ תִּטְמָא. וּבַיּוֹם, הַשְּׁמִינִי, יִמּוֹל, בְּשַׂר עָרְלָתוֹ. וּשְׁלֹשִׁים יוֹם וּשְׁלֹשֶׁת יָמִים, תֵּשֵׁב בִּדְמֵי טָהֳרָה; בְּכָל-קֹדֶשׁ לֹא-תִגָּע, וְאֶל-הַמִּקְדָּשׁ לֹא תָבֹא, עַד-מְלֹאת, יְמֵי טָהֳרָהּ.
| ||
| – ספר ויקרא, פרק י"ב, פסוקים ב'-ד' | ||
תחת הנחה שיש הקבלה בין אם יולדת לבין האדמה המספקת תבואה, יש בכך הסבר למנהגי ההינזרות בל"ג הימים הראשונים של ספירת העומר. לאור זאת, ייתכן כי היסוד של אמא אדמה, שקיים גם ביוון בתקופה זו, היה המיתוס המכונן של ספירת העומר בכלל ושל ל"ג בעומר בפרט. גורן משווה בין הפולחן היהודי לבין פולחן דמטר היווני, היא אלת הקציר, שיועד לה חג בתקופת האביב.[17]
י"ח באייר[עריכת קוד מקור | עריכה]
- ערך מורחב – י"ח באייר
קיימות עדות מהמאה ה-5 לצום בי"ח באייר. במאה ה-7 כבר קיימות עדויות ברורות לקשר בין התאריך י"ח באייר וצום לזכר יהושע בן נון.[14]לדוגמה:
וְכָל הָיָה חָת מִשְּׂפַת שָנִי
בִּהְיוֹת בִּן נוּן מַנְהִיג שְאוֹנִי
וַיַּחְמוֹס יָמָיו וּבוֹ אִישוֹנִי
בִּשְמוֹנָה עָשָׂר בַּשֵּנִי.
| ||
| – אלעזר הקליר, אהלי איכה גילו קדישים | ||
התאריך הוזכר בהחל ממחצית האלף הראשון בהקשר של רעידת אדמה, בעבר או בהווה.[6]
כבר מהמאה ה-2 קיימת עדות לקשר בין מות יהושע לבין רעידת אדמה, בלא קשר ישיר לתאריך י"ח באייר. בהמשך יש עדות גם לקשר בין שלושת הגורמים: התאריך, מות יהושע ורעידת אדמה[14]: "צמו ביח בו בגלל מות יהושע והיה בו רעש"[18] ככל הנראה שהמקור לקשר בין רעידת האדמה לבין התאריך הוא ברעידת אדמה שהתרחשה בשנת 363 בי"ח באייר. זהו גם התאריך, לפי מקורות שונים, של חורבנו של בית המקדש של יוליאנוס בתאריך זה, וכן של בנייתו. על פי המקורות, בית המקדש נחרב בעת בנייתו על ידי רעידת אדמה.[19] מכאן גם ההשערה כי זהו תאריך בנייתם של בתי המקדש הראשונים.
מקורה של הילולת בר יוחאי[עריכת קוד מקור | עריכה]
- ערך מורחב – הילולת רבי שמעון בר יוחאי
המנהג של עלייה לקבר הרשב"י התפתח בהדרגה מתוך מנהגי עלייה לקברים אחרים, בעיקר קברי הלל ושמאי. גם המועד, ל"ג בעומר, הפך בהדרגה להיות מרכז הפולחן.
עדויות לעלייה לקברי צדיקים במירון קיימות מסוף המאה ה-11. החל מהמאות ה-12 וה-13 הדיווחים, חלקם בידי יהודים וחלקם בידי ערבים, ממוקדים ומוסרים אודות עלייה לקברי הלל ושמאי, וכן על נס של הופעת מים מתוך סלע. החל מהמאה ה-13 נמסר על השתטחויות על קברי צדיקים בעונת האביב, בעיקר בפסח שני, הסמוך לל"ג בעומר של ימינו. עדות מהימנה לעלייה לקבר הרשב"י בל"ג בעומר יש רק מהמאה ה-15[20]:
מטיברייא רחוק כמו י"ב מילין יש מקום נקרא מירוני, יש מערה אחת נקברו בה עשרה זקנים חשובים ובכללם שמאי והלל. מעט רחוק משם יש מערה אחרת, נקברו בה ר' שמעון בר יוחאי ובנו, ובתוך המקום יש בית הכנסת מר' שמעון בר יוחאי, ואין שם מים חיים כלל, עד שלא יוכלו לדור שם בני אדם מהעדר המים, אך יבואו העברים שלש רגלים לראות קבורות הצדיקים החשובים הנזכרים, ובייחוד קבורת ר' שמעון בר יוחאי, ויתחננו עם תפלות סליחות ותחנונים לאל יתברך שיתן להם מים שיוכלו לעמוד שם ימים אחדים, ומיד יבוא מטר, והישמעאלים ימלאו הבורות שלהם וכיליהם מים, אז יתנו ליהודים לאכול ולשתות כל מעדני מלך.
| ||
| – הנוסע מקנדיה, ה'רל"ג – 1473 | ||
במאה זו יש תיעוד של יחוס ל"ג בעומר לתאריך חתונתו של הרשב"י, וכן של פטירתו. ככל הנראה, המעבר מקברי הלל ושמאי לקבר הרשב"י נעוץ במסורת ספר הזהר, שהובאה על ידי יהודי ספרד שעלו לישראל בתקופה זו.
המנהגים הקודמים היו בעיקר תפילה על המים. אולם, עולי ספרד הביאו מנהגים עשירים יותר, והפכו את מירון למקום התעלות רוחנית. שלושת סוגי הביקורים במירון היו: ביקור לשם תפילה בעתות משבר, ותפילה להורדת גשם בסוכות; ביקורי מקובלים וחבורותיהם לצורכי התייחדות ועיון בזהר בשלושת הרגלים כתחליף לעלייה לירושלים, בהשארת האר"י; קביעות של לימוד תורה וקבלה לצורך תפילה ותיקון על הגלות. התייחדות במירון בהקשר קבלי המשיכו, בתאריכים שונים, גם במאות הבאות.
מנהגי ההילולה הידועים היום התפתחו במאה ה-16. ייתכן כי מנהגים אלו הובאו מירושלים, שם הייתה נהוגה הילולת שמואל הנביא שבקבר שמואל הנביא. דפוס זה התפתח בימי הביניים באתרים שונים, על ידי הנוצרים. השתטחות על קברי צדיקים הייתה מנהג נוצרי, שסיפח את חגיגות מאי והפך להילולות של מזון ושתייה. המוסלמים העתיקו מנהגים אלו, ויצרו את הזיארות, התהלוכות החגיגיות. לאחר מכן, הגיע תורם של היהודים להעתיק את מנהגי ההשתטחות באביב מהמוסלמים. במאה ה-16 נאסר על היהודים לקיים את פולחן שמואל הנביא, שמנהגיו קשורים באש, בשמן, בתספורת ילדים ובמועד פטירת הצדיק. ככל הנראה, הועבר הפולחן למירון בי"ח באייר, שהיה יום בעל משמעות קיימת.
במאה ה-16 ניתן דיווח על ישיבה של שלושה ימים של האר"י ואנשי ביתו בל"ג בעומר, כהמשך של מסורת קיימת. עלייה זו נחשבת על ידי רבים למקורה של הילולת הרשב"י[20]:
ענין מנהג שנהגו ישראל ללכת ביום ל"ג לעומר על קברי רשב"י ור"א בנו אשר קבורים בעיר מירון כנודע ואוכלים ושותי' ושמחים שם אני ראיתי למוז"ל שהלך לשם פ"א ביום ל"ג לעומר הוא וכל אנשי ביתו וישב שם שלשה ימים ראשו' של השבוע ההו' וזה היה פעם הא' שבא ממצרים אבל אין אני יודע אם אז היה בקי ויודע בחכמה הזו הנפלאה שהשיג אח"כ. והה"ר יונתן שאגי"ש העיד לי שבשנה הא' קודם שהלכתי אני אצלו ללמוד עם מוז"ל שהוליך את בנו הקטן שם עם כל אנשי ביתו ושם גילחו את ראשו כמנהג הידוע ועשה שם יום משתה ושמחה.
| ||
| – חיים ויטאל, שער הכוונות, דרושי הפסח, דרוש י"ב, מתוך שמונה שערים בעריכת שמואל ויטאל | ||
המונח "הילולא דרבי שמעון" הוזכרה לראשונה במאה ה-17, אז גם תועדה הזיארא ההמונית לראשונה בהקשר זה. במאה ה-18 כבר יש עדות לחיבור בין מנהגי האבלות לזכר תלמידי רבי עקיבה וסיומם בל"ג בעומר לבין הרשב"י.
הקשר ההיסטורי של המועד למים[עריכת קוד מקור | עריכה]
כפי שצוין במסגרת תיאור ההיסטוריה של היום, אחד המקורות ההיסטוריים המוקדמים ביותר של ל"ג בעומר, הוא היה ציון הזמן שעד אליו יש להתריע על מחסור במי שתייה בבורות המים בפרוס העצרת, לפחות מימי בית שני. בכך נוצר, או קובע, הקשר של יום זה, שהוא כאמור גם ל"ג בעומר אך גם פרוס העצרת, למי גשם ולמי שתייה. משמעותו של יום זה הוא שמים היורדים לאחר ציון זמן זה, מיוחסים לנס.
קשר זה זוכה לחיזוק בכך שיומו הראשון של המבול נחשב, על פי רבי יהושע, לי"ח באייר (החודש השני מפורש כאייר), כיוון שהמים מתחילים להופיע בי"ז באייר[15]:
בִּשְׁנַת שֵׁשׁ מֵאוֹת שָׁנָה לְחַיֵּי נֹחַ בַּחֹדֶשׁ הַשֵּׁנִי בְּשִׁבְעָה עָשָׂר יוֹם לַחֹדֶשׁ בַּיּוֹם הַזֶּה נִבְקְעוּ כָּל מַעְיְנֹת תְּהוֹם רַבָּה וַאֲרֻבֹּת הַשָּׁמַיִם נִפְתָּחוּ
| ||
| – ספר בראשית, פרק ז', פסוק י"א | ||
בפרשנות של סיפור המבול, מורחב הקשר בין המבול, לבין הפסקת פעילות המעיינות במועד זה:
בשנת שש מאות שנה לחיי נח בחדש השני בשבעה עשר יום לחדש רבי יהושע אומר אותו היום י"ז באייר היה יום שמזל כימה שוקע ביום ומעינות מתמעטין ומתוך ששינו מעשיהן שינה הקב"ה עליהם מעשה בראשית והעלה מזל כימה ביום ונטל שני כוכבים מכימה והביא מבול לעולם ר' אליעזר אומר אותו היום י"ז במרחשון היה יום שמזל כימה עולה ביום ומעיינות מתגברים
| ||
| – תלמוד בבלי, מסכת ראש השנה, דף י"א, עמוד ב' | ||
בתקופה מאוחרת הרבה יותר, במאה ה-12, התקיימה עלייה לקברי הלל ושמאי בפסח שני, כאמור בתיאור ההיסטורי. על פי חלק גדול מהתיאורים, התרחשו נסים של נביעת מעיין בהתכנסויות דתיות אלו. לדוגמה:
ובמירון שם מערה (של קבר) לשמאי והלל ותלמידיהם סך כולם שלושים ושנים ושם מתקבצין ישראלים וישמעאלים בפסח שני וישראלים מתפללים שם ואומרים מזמורים וכשהם מוצאים מים כלם שמחים שהוא סימן שתתברך השנה והרבה פעמים שלא נמצא שם מים ובעת תפילתם היו באים המים (בעת תפילתם) כהרף עין.
| ||
| – יעקב השליח, אלה המסעות[11] | ||
כאמור, הפולחן בפסח שני הוא מהמקורות של הילולת בר יוחאי בל"ג בעומר, ומכאן שהמעבר להילולה היה כרוך גם במעבר מטקסים המבוססים על מים לטקסים המבוססים על אש. כמו כן, היה קיים שלב ביניים בו גם העלייה לקבר הרשב"י היה מקושרת לנסי מים ולתפילה לגשם בשנות בצורת.
ל"ג בעומר כחג האש[עריכת קוד מקור | עריכה]
ל"ג בעומר, כפי שהוא מוכר, הוא חג של אש. לעמים רבים, בעיקר באירופה, יש מאות חגי מדורות, רבים מהם בשתי תקופות: בסמיכות ליום הקצר בשנה ובסמיכות ליום הארוך. לעתים לווי את המנהג גלגלי קש בוערים המסמלים את השמש.[21]ישנם קווי דמיון רבים בין ל"ג בעומר לבין אותם חגים. עם זאת, אין עדות לאימוץ ישיר של מנהגי הבערת המדורות על ידי היהדות, מלבד קווי דמיון אלו. עם זאת, ייתכן כי הצלבנים הביאו עמם את מנהגי האש באביב, אותם אימצו המוסלמים, אותם חיקו היהודים בעלייה לקבר שמואל הנביא, שמנהגיה הועברו להילולת הרשב"י במאה ה-16, ולאחר מכן התגלגלו במדורות ל"ג בעומר המוכרות.
בדומה להילולות ל"ג בעומר, גם חגי האש הללו נערכו לרוב בראש גבעה. גם שעת ההדלקה, בערב, זהה, ומנהגי הריקוד, השירה, הסיפור והאכילה והשתייה במשך הלילה וכן מנהגי המנחות. נקודות דמיון נוספת היא הקישור של חגי אש לכלולות, בדומה להיתר הנישואין בל"ג בעומר. מראה האש וכיוון העשן קושרו להצלחת היבול, בדומה למקורו החקלאי של ל"ג בעומר כחלק מספירת העומר, שבה חרדים החקלאים להצלחת הקציר.[21]
כמו כן, בחלק ניכר מחגי המדורות הללו מבעירים דחלילים. חוקרים משערים כי מקור הבערת הדחלילים הוא בפולחנים עתיקים בהם הוקרבו בני אדם, תוך עידון הדרגתי של המנהג. מטרת ההבערה היא להחליש את הגורם המאיים על המבעיר. הדבר דומה למנהג הלא רשמי של הבערת דחלילים המסמלים אויבים שונים בישראל.[21]
העדות הראשונה לשימוש באש בל"ג בעומר היא בהילולת רבי שמעון בר יוחאי. ייתכן כי מנהגים אלו הגיעו מהילולה לשמואל הנביא בחודש אייר בירושלים.[22] מנהג הדלקת האש התפשט בישראל ובגולה, וכלל הדלקת נרות ומשואות בבית כנסת ובבתים.[4] המדורות עצמן נפוצו בעיקר בישראל, בשנות ה-20 של המאה ה-20, עם פעילותה החינוכית של הציונות להטמעת משמעותו הציונית של החג.[8]
קיימות מספר מסורות הקושרות את האש לל"ג בעומר:
- זכר לציון ראש חודש באמצעות מדורות וכן למדורות ששימשו הודעה על ניצחונות על הרומאים בימי שלטונם בארץ ישראל.
- הירונימוס הקדוש תיאר את בר כוכבא כפולט אש מפיו.[4]
- דמות הרשב"י קשורה במוטיב האש. הרשב"י מסוגל לשרוף במבט:
נפקו חזו אינשי דקא כרבי וזרעי אמר מניחין חיי עולם ועוסקין בחיי שעה כל מקום שנותנין עיניהן מיד נשרף
| ||
| – תלמוד בבלי, מסכת שבת, דף ל"ג, עמוד ב' | ||
תרגום: "יצאו. ראו אנשים חורשים וזורעים. אמר: מניחין חיי עולם ועוסקין בחיי שעה! כל מקום שנותנין עיניהן - מיד נשרף. (מתוך אתר מדרשת) ובנוסף מותו של הרשב"י, על פי הזהר, קשור באש:
א"ר אבא לא סיים בוצינא קדישא למימר חיים ... ולא הוה יכילנא לאסתכלא... כל ההוא יומא לא אפסיק אשא מן ביתא... כל ההוא יומא נפילנא על ארעא וגעינא. בתר דאזיל אשא חמינא לבוצינא קדישא קדש הקדשים דאסתלק מן עלמא אתעטף שכיב על ימיניה ואנפוי חייכין.
| ||
| – ספר הזוהר, חלק ג', דף רצ"ו, עמוד ב' | ||
תרגום: "אמר ר' אבא לא סיים הנר הקדוש לומר "חיים" ... ולא הייתי יכול להסתכל... כל אותו היום לא פסקה האש מן הבית... כל אותו היום נפלנו על הארץ ובכינו. לאחר שהלכה האש, ראינו את הנר הקדוש, קודש הקדשים, שהסתלק מן העולם, מעוטף, שוכב על ימינו ופניו מחייכים.".
ל"ג בעומר כחג קבלי[עריכת קוד מקור | עריכה]
מאז המאה ה-16, הייתה הילולת בר יוחאי מועד קבלי באופיו, שניתן לו על ידי יהודי ספרד שגרו בצפת. המאפיין הקבלי המיידי והבולט של ל"ג בעומר הוא דמותו של רבי שמעון בר יוחאי, מחבר ספר הזהר. פטירתו של בר יוחאי, שמועדה מיוחד לל"ג בעומר, מתואר בספר זה באידרא זוטא.
עם התפשטות מנהגי ל"ג בעומר בגולה, בעקבות עליית חשיבותה של הילולת בר יוחאי, נוצרה גם מסורת של קריאה בקטעים מסוימים בספר, ובפרט באידרא זוטא. כמו כן, כולל טקס הקריאה את הפיוט "בר יוחאי" של ר' שמעון לביא, שהוא בעל משמעויות קבליות, את המאמר "פתח אליהו" מתיקוני הזהר, ומאמרים מספר הזהר העוסקים ברשב"י.[11] מסורת אחרת היא סיום מחזור הקריאה השנתי בספר הזהר.[23] במאה ה-18 יצא לאור ספר ליקוטי מאמרי הזהר שיש ללמוד בל"ג בעומר, המכונה "תיקון לליל ל"ג בעומר", סדר ל"ג בעומר", "סדר לימוד ל"ג בעומר" או "הילולא רבא". במאה ה-19 כבר נחשב המנהג, לשמוח בל"ג בעומר, לקדום.[24][11]
על פי שיטת הספירות שבאמצעותה מפרשים את ספירת העומר בקבלה, לכל יום בספירה יש כינוי ייחודי, ול"ג בעומר מכונה "הוד שבהוד". על פי מספר התייחסויות, יש לל"ג בעומר משמעות ייחודית בספירת העומר, הקשורה לתיקון ולהתעלות. לדוגמה, בספר הקבלי בני יששכר:
עתה אתה ברוך י"י קורא נעים תשכיל ותבין, אשר ביום זה התחלת התגלות הטוב של התורה שנגנז בה האור כי טוב, הוא האור שהאדם הביט בו מסוף העולם ועד סופו (זח"ב קכא), בזה האור רואין מסתורין של יוצר בראשית. הנה ר' שמעון בן יוחאי קראהו "בוצינא קדישא" (זח"ג ק), כי על ידו נתגלו באיתגליא סודות התורה, היא סוד האור כי טוב הגנוז בתורה. על כן נקרא ספרו הקדוש זה"ר, אור המבהיק מסוף העולם ועד סופו, אור הטוב הגנוז בתורה, על כן יומא הדין טו"ב ימים למתן תורה, אשר מתחיל להתנוצץ האור כי טוב בתורה וכמו שכתבתי לעיל. הנה יום הזה ל"ג בעומר יומא דהילולא דרבי שמעון בן יוחאי, בו ביום עלה לשמי מרומים, ומסתמא ביום זה נולד גם כן, כי הקב"ה יושב וממלא שנותיהם של צדיקים מיום אל יום. הנה בו ביום שמתחיל האור כי טוב להאיר מן התורה, היינו טו"ב ימים קודם מתן תורה, בו ביום נתגלית הנשמה הקדושה בעולם אשר תגלה דרך אור כי טוב בתורה,[...]
| ||
| – בני יששכר, מאמרי חודש אייר, ג ב | ||
מנהגי ל"ג בעומר בגולה[עריכת קוד מקור | עריכה]
עד מחצית האלף השני, היה ל"ג בעומר קשור להפסקת מנהגי האבלות בספירת העומר, אך לא היה בעל משמעות בזכות עצמו. עם הזמן הוא אימץ מנהגים מארץ ישראל ומעמי העולם. מנהגי ל"ג בעומר התפתחו בשלושה צירים מרכזיים:
- עלייה לקברי צדיקים וקיום הילולות בהם, כאשר הרשב"י נחשב לצדיק המרכזי
- התייחסות לדמותו הקבלית של הרשב"י וקריאה בספר הזהר
- יציאה לטבע, אימוני חץ וקשת ומנהגי שמחה דומים.
עלייה לקברי צדיקים[עריכת קוד מקור | עריכה]
מנהגי הדלקת נרות, לזכר הרשב"י וצדיקים אחרים, ומאוחר יותר אף הרצל, ניתן היה למצוא בקהילות ספרדיות בארגנטינה, בברזיל, בפרס, בערב, בהודו ובישראל.[4] יהודי המגרב, ובעיקר במרוקו, הם שאימצו יותר מכל את ההילולות בל"ג בעומר, כחלק מפולחן הקדושים שהיה שם בהשפעה מוסלמית. לעומתם, יהודי אשכנז כמעט ולא קיבלו את התופעה, כדוגמת הדחייה של החת"ם סופר את רעיון השמחה ביום מותו של אדם.[25]
בכל רחבי המגרב היו הילולות בקברי רבנים גדולים או שד"רים בל"ג בעומר, מלבד ההשתטחות בהם בכל מהלך השנה. לעתים יש הייתה מחלוקת בין היהודים לבני דת אחרת, למי שייכים הקברים. ההילולות היו, בחלקן הגדול, מסעות משפחתיים גדולים.[3] בחלק מן המקרים מדובר במערות ששם הצדיק בהן אינו ידוע, כמו "בעל אזרו", "בעל ההר" ו"שבעת בני זמירו", קברים של שבעה צדיקים אלמוניים המשותפים ליהודים ולמוסלמים בקדושתם.[25]
בדורות האחרונים, ההדלקה במרוקו הייתה מופעלת על ידי ארגונים דתיים, כמו "קדישא" ו"חברת רבי שמעון בר יוחאי". היא הייתה נערכת בחדר ייעודי, ונערכה מכירה פומבית של נרות וכוסות שמן, ומצוות הדלקה. כמו כן, קיימות עדויות על קפיצה למדורות, ריקוד באש והנפת ילדים מעל לאש.[26]
דוגמאות למוקדים לעליות לקברי צדיקים:
- בעל המגדל, יצחק ישראל הלוי, רב מארץ ישראל שבא לגייר במרוקו. קבר זה עבר משליטה מוסלמית לשליטה יהודית, בדרך ניסית, ומהווה מוקד פולחני לשתי הדתות.[26]
- ר' אפרים אנקווה בתלמסאן שבין מרוקו לבין אלג'יריה, מגולי ספרד הראשונים, שמיוחסים לו ניסים שערך בחייו.[3]
- רבי עמרם בן דיוואן, בוואן שבמרוקו, שהתרחשו ניסי רפואה ופריון על קברו. הוא הגיע מחברון בשליחות במאה ה-18 ונחשב לדמות כמו מלאכית במרוקו. כשבנו חלה הציע את נפשו במקום נפש בנו, ובקשתו התקבלה והמחלה עברה אליו והרגה אותו. מסופר שבהילולה זו מדליקים מדורה השורפת את ענפי הזית שליד קברו, המתחדש מעשה פלא עד השנה הבאה. כמו כן, מסופר על הנפת ילדים מעל למדורה לצורך ריפויים.[3]
- ר' חיים, בנו של רבי עמרם בן דיוואן שניצל מהמחלה. בהילולתו יש שירים, פיוטים, שחיטת ואכילה של צאן ובקר, שתיית יין, מכירה פומבית של כוסות יין לברכה של הרשב"י ושל צדיקים נוספים שקרובים שם, מכירת זכות פתיחת שער הבניין והדלקת הנר הראשון ליד הקבר, וסעודה ארוכה.[3]
- ר' אברהם בן יוהאן, שעל פי המסופר בקברו היה עץ שלא נשרף, וממנו יוצאו מים.[26]
- ר' יהודה זבאלי, עליו מסופר כי דמותו הופיעה באש ליד קברו.[26]
- קבר סידי מול אלברז, שבו כמסופר פרצו מים ממקום הנחת הנרות בכל פעם שצעקו פסקה בתפילה.[26]
- קבר שבזי/שרעבי בתימן[26]
- קבר של רבי משה איסרליש (הרמ"א, פוסק מפורסם בן המאה ה-16) בקרקוב, שאותה ערכו יהודי פולין, שונה מההילולה במירון. נהוג היה לדרוש לשבחו בבית הכנסת הרמ"א שליד בית העלמין, להדליק נרות, להתפלל וללמוד להזכרת נשמתו, ולבקר קברים אחרים במקום של אנשי תורה וצדיקים מפורסמים.[3]
- בשנות ה-80 דווחה הילולה חדשה בוורמס שבגרמניה, בקברו של רבי מאיר מרוטנבורג, בן המאה ה-13. הלה נאסר על ידי הקיסר, ונפטר לאחר שבע שנים בכלא. גופתו נפדתה לאחר 14 שנים נוספות על ידי רב אחר, שביקש להיקבר לצידו. בל"ג בעומר הייתה מתאספת, על הדיווח, קבוצת חיילים צרפתיים יהודיים, מדליקה נרות, ועורכת משתה ושירה.[3]
התייחסות לרשב"י ולזהר[עריכת קוד מקור | עריכה]
במאה ה-17 היה תיעוד של הילולות ל"ג בעומר לכבוד הרשב"י בגלויות, והמנהג התפשט בקרב החסידות ובקרב יהדות המזרח במאה ה-18.[24][11] את מקום העלייה לקבר, תפסה בחלק מן המקומות הקריאה הטקסית בספר הזהר, בזכות תפוצת העיון בו באותה התקופה, וכן האמונה כי קריאה בו היא משמעותית גם בלא הבנת הטקסט.
בפרס, בה ספר הזהר היה מקובל ביותר, ל"ג בעומר ייוחד לרשב"י. היו עורכים סעודת חג גדולה, שרים, קוראים בזהר ושרים את תרגומו הפרסי של "בר יוחאי" (הגרסה העברית המקורית מושרת בכל שבת). מארח הסעודה היה אדם שנדר לרשב"י לארח אותה בעבור ריפוי חולים. עקב ריבוי בעלי הנדרים, עורכים את הסעודות מספר ימים לפני ואחרי ל"ג בעומר.[27]
חופשה, יציאה לטבע וחץ וקשת[עריכת קוד מקור | עריכה]
ל"ג בעומר קלט מנהגים, כמו יציאה לטבע וחץ וקשת, מחגיגות ה-1 במאי (המאיאלס) או מליל ולפורגה, מנהגים כפריים אירופאיים בימי הביניים, שהיו קשורים במלחמה במזיקים בעונת הקציר.[17] מנהגים אלו, בחודש מאי, כללו אירועי ספורט וקליעה בקשת.[4]
בסוף המאה ה-14 המנהג לצאת לטבע ולערוך משחקי ספורט כבר היה קיים ומסורתי. המהרי"ל קבע כי זהו יום שמחה, ומסיבת סיום מסכת לימודים, ותלמידי החדר ומלמדיו היו יוצאים בצוותא לטבע. מנהג מרכזי היה אימוני חץ וקשת. מנהג זה הוסבר בציטוט מקינת דוד "ללמד בני יהודה קשת", שפורש בהקשר של מלחמות בר כוכבא או בהקשר של מלחמות ביצר הרע.[17] הגרסה הקבלית מייחסת את הירי בחץ וקשת למסורת שבחייו של רשב"י לא הייתה קשת בענן, שהיא סימן קללה, וצדיקותו הבטיחה בעצמה את שלום העולם.[4] מיתוס בר כוכבא כמנהיג ולוחם יהודי, שהצדיק את המנהגים הכמו-צבאיים, החל להתפתח מעט לפני גירוש ספרד, כמענה לטענות הנוצרים על חולשת העם היהודי.[8]
מנהגים נוספים הם עריכת משתה, שעשועים, ומשלוחי מנות לבני שישים באותה השנה, אכילת ביצים צבועות (בנימוק שביצה היא סימן לאבלות, וביצה צבועה היא סמל להפסקתה),[4] ומנהג לפיו המלמד היה נותן לתלמידים ממתקים ושתייה על חשבונו[5]
מנהגים אחרים[עריכת קוד מקור | עריכה]
מספר קהילות אימצו מנהגים מקומיים לל"ג בעומר, שאינם נגזרת ישירה של הילולת הרשב"י, היציאה לטבע או הזהר.
- ברודוס היה מנהג של קבורת "גניזה": ספרי דת וחול, דינים וחשבונות ופנקסים שנקברו תוך שירי תוגה, מזמורי תהילים ותפילות אשכבה.[23]
- קהילה יהודית בתימן ראתה את ל"ג בעומר כנגזרת של פסח שני, ובאחת העדות יש מנהג לערוך תספורות, שסימלו קציר שערות, בהקבלה לקציר השעורה.[4]
- בטטואן במרוקו ערכו תפילת אשכבה או הזכרת נשמות לבני העדה שנפטרו באותה השנה.[23]
תגובות
הוסף רשומת תגובה
'מי האיש החפץ חיים, אוהב ימים לראות טוב. נצור לשונך מרע ושפתיך מדבר מרמה, סור מרע ועשה טוב, בקש שלום ורודפהו'. גולשים יקרים, תגובות הכוללות לשון הרע / פגיעה ועלבונות אישיות ימחקו. נא לשמור על כללי האתר.